מבבל לבובליל: פרדוקס הווילה הגלובאלית 

"סבי רגיל היה לומר: החיים קצרים להפליא. עכשיו הם מצטמצמים כל כך עד שאיני תופס איך מוצא בנפשו איש צעיר להחליט לרכוב אל הכפר הסמוך..."
(פרנץ קפקא "הכפר הסמוך")

במהלך מאה השנים האחרונות הפך העולם ליותר מכפר גלובאלי. הוא הפך לווילה אחת. התאוצה הטכנולוגית ושוק הסחר העולמי סגרו את האנושות כולה תחת קורת גג משותפת. כולם נקשרו זה בזה, בעוצמה ובהיקף שלא היה כדוגמתם בעבר. אך לצד זאת, מתגלה תופעה חדשה ומדאיגה. ככל שהעולם מתכווץ ומתעגל, ככל שהגבולות הפיזיים מטשטשים, כך גדל המרחק הפנימי והרגשי בין בני אדם. במקום להרגיש קרובים ואוהבים, אנו מרגישים מנותקים ומבודדים זה מזה. כולנו שכנים, כפי שאומר קפקא, אבל חיים כזרים, ואף אחד לא באמת הולך לבקר. אז מה מקור הפרדוקס המוזר הזה? מדוע איננו מסוגלים לחיות בשלום ובהרמוניה? כדי לענות על כך, עלינו לשוב 4500 שנה לאחור אל הגרסה המקורית, והקדומה ביותר של הווילה הגלובאלית.

באלף השלישי לפני הספירה הייתה רוב אוכלוסיית העולם מרוכזת באזור מסופוטמיה, או בבל העתיקה (עירק בימינו), הנחשבת לכור ההיתוך של הציוויליזציה המודרנית. בשלבים הראשונים לצמיחתה, הסתפקו תושביה במילוי מאווייהם הצנועים והבסיסיים ביותר. הם התקיימו בפשטות, צרכו מזון בסיסי ולא שאפו לקידום, קריירה או כוכבות בסדרת ריאליטי. אולם אז, בפרק זמן קצר יחסית, החלו להתרחש שינויים גדולים ביותר. החקלאות המודרנית החלה לקרום עור וגידים, ויחד עמה הונחו יסודות המסחר והשימוש בכסף ומיסוי. לצידן התפתחו גם שיטות משטר ושלטון, עקרונות סדר וניהול קלאסיים. אפילו הכתב הומצא באותה תקופה. ברמה החברתית החלו להתרחב פערי מעמדות באוכלוסייה, והאנשים נחלקו לעשירים ועניים.

אז מה קרה בבבל העתיקה, שהפר באחת את כל סדרי החיים?

על פי חכמת הקבלה, מהות הטבע האנושי הוא הרצון ליהנות, כלומר להרגיש ולהתמלא בתענוג. הרצון מתפתח בארבעה שלבים, המכונים : דומם, צומח, חי ומדבר. אם, לצורך משל, אפשר היה להזריק רצון לאבן דוממת, היא הייתה מתחילה להצמיח איברים נוספים. הזרקת רצון נוספת הייתה גורמת לה להתחיל לנוע ממקום למקום כמו בעל חיים, ומנה נוספת של רצון בריא הייתה גורמת לה להתחיל לדבר, להשקיע כספים בבורסה, ובעיקר, להתחיל לנצל את כל ה"אבנים" האחרות בסביבתה.

תהליך דומה, מתרחש גם בתוך האדם עצמו. ככל שהרצון שבו מתרחב, כך הוא נדחף להתקשר יותר עם החברה ולהשתמש בה לתועלתו הפרטית. הרצון ליהנות מניצול הזולת, ה"אגו", הוא שמניע את האדם בכל פעולה ומעשה, ודוחף אותו להתקדם ולהתפתח. לפי עיקרון זה, ניתן להבין כי מה שאירע בבבל העתיקה היה התפרצות דרמטית של רצונות אגואיסטיים.

הביטוי הסימבולי של התפרצות זו, היה הנסיון לבנות מגדל שיגיע עד לשמים, ואף מעליהם. המגדל מסמל את הדחף של האדם "לכבוש את השמיים", כלומר לשלוט על הטבע ולרתום אותו להנאתו העצמית. בנייתו גרמה לתגובת שרשרת שאיש לא יכול היה לעצור. בתוך זמן קצר הפסיקו הבבלים להבין ולתקשר זה עם זה כפי שהיה קודם. האגו שגדל הפריד ביניהם כסכין, וכל אחד החל להיות מרוכז יותר ויותר בעצמו, להתעלם מצרכיו של השני, ולנצל אותו לטובתו. זהו גם המקור לשם "בבל", הנובע מהשורש ב-ל-ל, על שום בלבול הלשונות: "על-כן קרא שמה בבל, כי-שם בלל הוי"ה שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם הוי"ה על-פני כל-הארץ" (בראשית יא, ו-ט). אך מתוך כל הבלבול והכאוס הכללי, נולדה דמות מיוחדת ששינתה את פני האנושות.

אברם בן תרח היה בבלי ככל הבבלים. כמו כולם, גם הוא היה עובד אלילים והשתחווה לגרמי השמים ולפסלים. יתר על כן, משפחתו הייתה מכובדת וידועה בעסקי הפסלים והתפרנסה ממכירתם בהצלחה רבה. אך אברם לא הסתפק באמונה הפרימיטיבית שנפוצה בסביבתו. הוא החל לחקור ולשאול על מהות החיים, וגילה שקיים כוח עליון, חוק כללי אחד ששולט במציאות. את הכוח הזה לא ניתן לגלות בצורה ישירה דרך האגו, כפי שסברו האחרים, אלא להיפך - מתוך התעלות מעליו. אברם הבין שעלינו למצוא דרך ולהתחבר בינינו, ולהגיע להרמוניה חברתית למרות הרצונות האגואיסטיים שהתגלו בנו. בהתחברות זו אנו לא רק יוצרים חברה טובה ומשגשגת, אלא עולים למימד גבוהה יותר של קיום. אנו מפתחים "כלי" רוחני, מערכת פנימית של עשר ספירות בהן מתגלה הכוח העליון. מערכת זו ניתנת לביטוי גם דרך שם "הויה", המייצגות את התכונות המיוחדות של מבנה הנשמה:

קוצו של יו"ד - כנגד ספירת כתר.
יו"ד - כנגד ספירת חכמה.
ה"א ראשונה - כנגד ספירת בינה.
וי"ו - כנגד ספירת תפארת (הכוללת בתוכה את ספירות חסד גבורה נצח הוד יסוד).
ה"א - כנגד ספירת מלכות.

את כל אשר השיג, כתב אברם בספר הקבלה החשוב המיוחס לו, "ספר יצירה". הוא הוסיף לשמו את האות ה' כסימן לכוח העליון שגילה בתוכו, והחל לנסות להפיץ את שיטתו ברבים. אולם רק חלק קטן מתושבי בבל בחר להקשיב למשנתו. אלה שהסכימו, היו הראשונים להרכיב את קבוצת המקובלים שהפכה מאוחר יותר לעם ישראל. אלו אשר דחו אותה, המשיכו לדחוף את העולם להתקדם בשיטה האגואיסטית, כלומר דרך התרחקות, פירוד וגריפת רווחים זה על חשבונו של זה. כתוצאה מכך, התפזרה האנושות על פני כדור הארץ כולו והתחלקה לארצות, עמים ותרבויות שונות.

כיום, 4500 שנה מאוחר יותר, אנחנו מוצאים את עצמנו שוב, כחברה אנושית שסועה, קרועה ומבולבלת, כמו בבבל. אז כן היום, האגו המתפתח דחף אותנו לבנות את מגדל בבל המודרני - רשת סבוכה של קשרי מסחר וכלכלה המבוססים על אינטרסים אגואיסטיים צרים. אך שלא כמו בתקופת אברהם, אין לנו עוד לאן לברוח ולהתפזר. הגענו לקומה האחרונה של המגדל, לבית משותף אחד ובו שישה מיליארד איש החיים בתלות מוחלטת. במצב זה, לא נוכל להמשיך להעלות זה את זה על הגריל ולהדיח את עצמינו לדעת. מלמעלה צופה עינו הפקוחה של "האח הגדול" - הסדר החברתי החדש של העידן הגלובלי - ומחייבת אותנו לשחק לפי כללים אחרים.

זוהי הסיבה, שדחפה את בעל הסולם, גדול מקובלי המאה ה-20, להתאים את שיטת התיקון של אברהם לימינו, ולפרסם אותה מחדש ברבים. בעל הסולם טען, כי שיטה זו היא הדרך היחידה להביא לאיזון בין האגו המתגבר והקשר הגלובאלי. בניגוד לעבר, אין זה עוד עניינו הפרטי של עם ישראל, אלא של כל אומות העולם: עלינו להתעלות מעל האגו ולהניח את היסודות לבניית האנושות המאוחדת:

"ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק הספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה מחוייב, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו". (בעל הסולם - מאמר השלום בעולם) כעת הגיע הזמן לצאת מתוך סדרת הריאליטי הקפקאית שאליה נקלענו, ולגלות את המציאות שעליה דיברו כל המקובלים הגדולים מימי אברהם ועד בעל הסולם, ובה כולנו חיים בקשר בלתי פוסק של נתינה ואהבה בעולם עגול אחד.